הליכי הוצאה לפועל (הוצל”פ) הם הליכים המשמשים אדם לצורך מימוש פסק הדין שניתן לטובתו על ידי בית דין המוסמך לכך, ולמימוש מסמכים המקנים לו זכויות כספיות, אשר תוקפן דומה לתוקף פסק דין (כהמחאות, שטרות חוב או משכנתאות). המרבית המקרים מדובר בקבלת כספים, אולם בחלקם, זכויות אלה עוסקות בסעדים מורכבים יותר, כהוצאת דייר מדירה שאיננה שלו וכד’. מערכת ההוצאה לפועל פועלת כבאת כוחו של הזוכה ואיננה יוזמת פעולות גביה משלה עצמה.

תהליכי ההוצאה לפועל בישראל מעוגנים בדיני ההוצאה לפועל, בחוק ההוצאה לפועל, תשכ”ז-1967, בתקנות ההוצאה לפועל, תש”ם-1979 ובתיקונים שהתווספו אליהם בשנים מאוחרות יותר. במסגרת חקיקה זו מוסדרים אמצעי האכיפה, ההגבלות והצעדים שניתן לנקוט כנגד החייב ומאושרים על ידי הגורם המוסמך לכך (רשם ההוצאה לפועל או מנהל לשכת ההוצאה לפועל, המהווה את הדרג הבכיר יותר בהיררכיה). האישור יינתן תוך ניסיון לשמור על האיזון המתבקש בין זכויותיו ומצבו של החייב לבין זכויותיו של הזוכה-הפונה.

למרות היותם של הליכי ההוצאה לפועל, לכאורה, ניסיון לסייע לזוכה לממש את זכויותיו הצודקות, חלים עליהם תנאים וסייגים אשר מגדירים איזה מגבלות ניתן להטיל על החייב ודרכים/פרצות בהן החייב יכול לצמצם את חומרת המגבלות והעיקולים המוטלים עליו (כאיחוד תיקים, חייב מוגבל באמצעים, אפשרות השהיית נקיטת הליכי הוצאה לפועל, הפטר, פשיטת רגל וכד’). סייג נוסף הקיים בהליכים אלה הוא, כי פסקי דין שניתנו כנגד המדינה או מי מהגופים המייצגים אותה, אינם ניתנים לאכיפה על ידי הוצאה לפועל.